שיתוף
ישנו מאמר שהרבי נשא ב-י׳א ניסן תשל”א – 1971 (לרגל יום הולדתו ה – 70 )שנקרא ״אנא נסיב מלכא״ – “אני בחרתי במלך”. מאמר שמלמד בעיקר על הבחירה החופשית לכאורה, זו שהעולם מציע, ומהי באמת הבחירה הנכונה, מה הקריטריונים שלה ומה עומד בדרך אליה.
הרבי מביא שם מדרש ״משל למלך שנכנס למדינה ואיתו הפמליא המלכותית, דוכסים שרים וכו..״ וכל תושבי המדינה מתפעלים מהמשלחת ורצים לקראתם. אחד בוחר להתקרב לדוכס, השני בוחר בקרבת ה”שר”, ורק אחד שהמדרש קורא לו ״פיקח״ לא ממהר לאן שכולם רצים מיד, הוא מתבונן, ממתין ואז בוחר במלך.
מדוע? אומר המדרש ״כי כולם מתחלפים והמלך לא״. שרים ודוכסים יבואו וילכו, המלך יישאר לנצח. עולה השאלה מדוע הוא נקרא ״פיקח״, הרי ברור שכל אחד יבחר במלך עצמו ולא ב “שרים” שמתחתיו, לא נדרשת כאן פקחות מיוחדת. אלא שבעומק הדברים, לזהות את המלך ובטח לבחור בו למרות כל מה שעומד בדרך נדרשת פקחות גדולה.
ראשית, ״השרים״ קרובים ונגישים יותר לאדם מ״המלך״ עצמו, וקל יותר להגיע אליהם. שנית, לפגוש אותם לא צריך יותר מידי הכנות,”שוחד” קטן “לפקיד” ותקבל בקלות ומהירות את מה שאתה רוצה, אלא מה? זה לא המלך.
אל המלך קשה להגיע. יש תהליך, סדר, עבודה. הבחירה במלך היא לא ברורה ומוחלטת, ממש לא. צריך להיות פיקח כדי לבחור בו.
הפיקח קודם כל בוחר בעבודה. הוא רוצה לעבוד (!) כי הוא יודע שזו עבודה ב”חצר המלך”, זו השליחות והיעוד שלו, ויש מענג וחשוב מזה? הוא מוכן לוותר על ההנאות שמגיעות מהר ואפילו בלי מאמץ, כי הוא יודע הן חולפות ומתחלפות באותה מהירות, המלך לא.
הפיקח קשוב לעולם הפנימי שלו, הוא חי שם. את המלוכה בעולם הפנימי הוא מחפש. היא המלוכה. הוא לא מתרשם ולא מתפעל מכל ההבטחות והכבוד שהשרים מציעים לו, הוא יודע שכולם “כגרזן ביד החוצב”, הם משרתים, יש יד מכוונת, יש מלך אחד.
אוי כמה הוא פיקח, מספיק פיקח להתבונן גם בהנאות העולם ולדעת למצוא גם את מקומן אבל כאמצעי ולא מטרה. הכסף, הבית, החומר וכל גשמיות העולם הגיעה כדי שנחיה ונשתמש בהן, אבל הכל כדי לשרת את החיים בצל המלך, הוא המטרה והם האמצעי. הפיקח רוצה את מה שהמלך רוצה, שהמלך יתגלה דרכו, הוא לא מוכן לוותר על חיי מלוכה, הוא פיקח.
